הסימביוזה הצמחית-אנושית: נוסטלגיה לתקופה הארכאית

החור באוזון, זיהום והרעלת האוקיינוס, כריתת יערות הגשם, מלחמות, שנאת חינם וכאוס. פירוש הדבר הוא כי התרבות הובילה אותנו לדרך ללא מוצא. האדם ושאר המינים בטבע החלו, ללא אופציה אחרת, לצלול לתעלת הלידה של הטרנספורמציה הקולקטיבית לעבר משהו אחר, חדש, שהוא ממש מעבר לפינה, ובלתי ניתן לתיאור.

איכויות זרימת הזמן

האם אי פעם שמת לב, שלזרימת הזמן יש תכונה מיוחדת, הוא בא ונסוג, סוג של שפל וזרימה. לא מזכירים את זה, ואין לזה שם. חוץ מזה כמה אנשים קוראים לזה “יום רע / טוב”, או שהם אומרים “הכל באמת מוזר לאחרונה”. אף פעם לא שמנו לב לזה ואנחנו לא מדברים על זה, מפני שאנחנו מוטבעים בתרבות שמצפה מאיתנו להאמין כי כל הזמנים זהים, שכל יום הוא אותו הדבר. וכי חשבון הבנק שלך לא ישתנה, אלא, על פי התהפוכות של קיומך העצמי. במילים אחרות, כל רגע צפוי להיות זהה, אך במציאות זה לא מה שאנו חווים. לזמן יש איכויות, שלא נהוג לדבר עליהם.

התרחשות הסימביוזה הצמחית-אנושית

לפני צבאות עומדים, לפני עבדות ורכושניות, לפני המלחמות ומונותיאיזם. לפני, לפני, לפני. זה המקום שבו העתיד לוקח אותנו. האמונה הסודית של המאה ה- 20 היא לא המודרניזם. האמונה הסודית של המאה העשרים היא נוסטלגיה לארכאי, נוסטלגיה לתקופה הפליאוליתית, וזה מביא לנו פירסינג, אקספרסיוניזם מופשט, סוריאליזם, טראנס, ג’אז, רוק אנדרול ואחרית הימים. המוח של המאה ה- 20 נוסטלגי כלפי גן העדן ששרר פעם על פני הארץ, שם התרחשה הסימביוזה הצמחית-אנושית שמשכה אותנו מגוף החיה אל תוך מצב של שימוש בכלים, יצירת תרבויות, שימוש בדמיון, חקר המרחב והזמן.

התחייה הארכאית

ומה זה אומר? זה אומר, שהדרך החוצה היא בחזרה, וכי העתיד הוא בריחה קדימה אל העבר. זוהי משמעותה של החוויה הפסיכדלית. פתח מחוץ להיסטוריה לתוך רשת הטבע. מה שאנחנו צריכים זה מיתוס חדש. סיפור אמיתי וחדש, שאומר לנו לאן אנחנו הולכים ביקום. כי כיום, הסיפור האמתי שלנו הוא כי האגו הוא תוצר של פתולוגיה, וכאשר אנתאוגנים הם חלק קבוע מהחוויה האנושית, האגו מדוכא. דיכוי האגו פירושו תבוסתם של הדומינראטורים והמטריאליסטים. האנתאוגנים מחזירים אותנו לערך הפנימי של העצמי, לחשיבותה של החוויה המיידית. ואף אחד לא יכול למכור לך את זה ואף אחד לא יכול לקנות את זה ממך.

ולכן, התרבות הדומיננטית איננה מעוניינת במורגשת של החוויה המיידית. אבל זה מה שמחזיק את הקהילה יחד. וכאשר אנו פורצים מן המיתוסים המטופשים של המדע והאובססיות הילדותיות של השוק, מה שאנו מגלים באמצעות החוויה הפסיכדלית הוא שבגוף שלנו – יש ניאגרה של יופי, יופי זר, מימדים זרים, שהם חלק מן העצמי, החלק העשיר ביותר של החיים.

חגיגת הנפש כמחזה

אם נוכל להבין את המטאפורה המקיפה של כל זה ביחד, שהיא חגיגת הנפש כמחזה, חגיגת האהבה כערך חברתי אמיתי בקהילה. זה מה שהם דיכאו כל כך הרבה זמן, ולכן הם כל כך מפחדים מהאנתאוגנים, כי הם מבינים, שברגע שאתה נוגע בליבה הפנימית שלך, וחווה הוויה של מישהו אחר, אתה לא יכול להיות מובל לתוך הפטישיזם והמטריאליזם / חומריות.

References: Space Time Continuum, Alien Dreamtime, San Francisco by Terence Mckenna

  • 1
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
    1
    Share

דעתך בעניין...

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

נגישות