העולם והכפיל שלו – חלק ב’

לחקור את ההכרה בעזרת ההכרה…

בלתי אפשרי להבין את ההכרה אם אתה לא מפריע לה, כמו שמרשל מקלון אמר, “מי שגילה את המים, בהחלט לא היה דג”. ובכן, אנחנו כמו דגים ששוחים בתודעה; ואנחנו יודעים שזה שם. הסיבה שאנחנו יודעים שזה שם כי אם אתה להפריע לזה, אז אתה רואה את זה; “הפרעה” לכלי המנוע אשר מייצר את המציאות, המערכת אשר נחה מאחורי הגבות שלך.

אם אתה מחליף את הכימיקלים הרגילים שמפעילים את המערכת, בצורה בלתי נראית, אז אתה רואה: זה כמו להפיל דיו לתוך קערה של מים צלולים – פתאום זרמי הסערה הפועלים במים הצלולים הופכים לנראים, כי אתה רואה את החלקיקים של הדיו המתחקה אחר הדינמיקה הבלתי נראית של המים העומדים. המוח הוא בדיוק כזה, והאנתאוגן הוא כמו סמן צבע שנפל לתוך מערכת מימית זו. ואז אתה אומר, “אה, אני מבין – זה עובד ככה …”.

את המוח לא ניתן להבין כל עוד אתה חוקר אותו מהפרספקטיבה שלו עצמו. כדי להבין משהו צריך לראות אותו מהצד או להפריע לו, מפרספקטיבה אחרת. בינתיים אנחנו חוקרים את המוח בעזרת המוח במצב תודעתי רגיל. והתעתועים שהוא יוצר הם “תוצאות המחקר”. המציאות קורסת למצב הקיים ברגע שאתה מביט במשהו. עצם מעשה ההתבוננות משפיע על הלך המציאות. כפי שהוכח כבר בניסוי הבא.

כלים לזירוז הדמיון

הפסיכדלים הם כמו זרז לדמיון, ההיסטוריה מונעת על ידי הדמיון או דרך הנפילה מתוך הדמיון, שהיא טכנולוגיה ותרבות. הטכנולוגיה והתרבות הן התוצאות, הנגזרות, של עיוותים של המוח. ולטכנולוגיה יש – כמו לחיים הביולוגיים, מסגרת זמן – לטכנולוגיה יש נטייה מוזרה להתעלות על עצמה; למשל, אם יש לך עגלה, זה מרמז על גלגלים טובים יותר, מיסבים טובים יותר, מבנה טוב יותר, ואז מהירות גבוהה יותר, יותר שליטה, יותר משוב מהמכונה וכו’. הטכנולוגיה, למרבה הפלא, שנוצרה על ידי יצור ביולוגי, היא בעלת איכות עצמית שכזו.

צמיחת הטכנולוגיה מואצת מאי פעם פירושה שההיסטוריה מסומנת בצורה מוזרה בסוף העתיד, כי זה קורה מהר יותר ויותר. ואנו נמצאים כעת בתחום שבו, אם ננסה לדמיין את הפיתוח הטכנולוגי 50 שנה קדימה, הוא הופך להיות בלתי ניתן לדמיון, כמו משימה אינטלקטואלית. אנחנו יכולים לדבר על המכונית, איך היא תראה בעוד 50 שנה: היא תצוף, היא תעבור 500 קילומטר לשעה, היא תנחה אותך, וכך הלאה וכן הלאה … רעיונות כאלה. אבל כאשר אתה חושב שכל חפץ בעולמנו יעבור טרנספורמציה מסוג זה, ושהסינרגיה בין האובייקטים המומרים האלה תיצור תופעות ומצבים שאיננו יכולים לצפות – זה הדבר המרכזי: חוסר היכולת שלנו לחזות את הסינרגיות בין הטכנולוגיות שלנו. 

“האגו הוא המצאה חדשה מאוד”

פירוק הגבול האולטימטיבי הוא פירוק האגו. אני מתכוון, שאנחנו מקווים – כי אנחנו “אנשים ישרים” – “מקווים שלא נצטרך לעבור חוויה פסיכדלית, חוץ מאשר במוות”; כמובן, הם לא מבינים שללכת לישון בלילה הוא סוג של פירוק האגו. אבל הממשלה מבטאת את התרבות הדומיננטית שאנו חיים בה. האגו הוא המצאה חדשה מאוד, והחזקתו במציאות היא רכה מאוד. ולכן הוא מסתובב בפחד: כלומר, זה מרגיש את עצמו כמו עכבר בעולם של דינוזאורים. בגלל שהוא התפתח רק לאחרונה.

לכל בעלי החיים יש מה שנקרא היררכיות דומיננטיות

אני מניח שאני צריך לחזור לתרחיש הזה של ההתפתחות האנושית, ולומר, רק בקצרה רבה: הנה איך אני חושב שזה עבד. אני לא הולך לרוץ דרך כל התרחיש, אלא בעיקר לדבר על האגו. לכל הפרימטים (בע”ח) יש מה שנקרא היררכיות דומיננטיות. זה פשוט אומר שהגברים המבוגרים והצעירים, מעיפים את כולם. הם שולטים על הנקבות, על הילדים על הזקנים. כולם מקבלים הוראות מהיררכיה זו. וזה נכון גם לגבי הקופים והסנאים; זה תכונה כללית של התנהגות הפרימטים. וזה היבט של ההתנהגות שלנו, כפי שאנו יושבים כאן: הצד – הנשי – לא מכובד; הקשישים הם שוליים, כל העניין הזה; רבים מן המחלות החברתיות והפוליטיות שלנו נובעות מן הגישה הזאת. 

מקורות: The World and Its Double – by Terence Mckenna עריכה ותרגום myHerb

  • 4
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
    4
    Shares

דעתך בעניין...

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

נגישות