מסוף שנות החמישים ועד תחילת שנות השבעים, אלן ווטס (1915-1973) הציג למערב את הפילוסופיה המזרחית. בשנים האחרונות, ההרצאות של ווטס צצו מחדש באינטרנט בעזרת מעריציו ובנו מארק ווטס, וגם היוצרים של סאות’ פארק, טריי פארקר ומאט סטון, שהנפישו את ההרצאה הזו בעלת הלמעלה מ- 2 מיליון צפיות.
הקשבה לקולו מעניקה תחושה טובה על אישיותו. הוא בטוח, רגוע ומעודד. השילוב, נותן את ההרגשה שהוא מכוון את המילים שלו לילד הפנימי שלך. הוא היה אדם פורה שכתב 25 ספרים, הרצה כדיקן של המכון ללימודי אסיה בסן פרנסיסקו, הנחה תוכנית רדיו ברדיו החופשי של ברקלי KPFA והקליט תכניות טלוויזיה מיוחדות.
בספרו On the Taboo Against Knowing Who You Are, ווטס שואב מוודנטה, מהבודהיזם, מפיזיקת הקוונטים ומהפסיכולוגיה הפרוידיאנית, ומשלב אותם בפילוסופיה אקרובטית יחידה. בכך הוא מנסה לכוון מחדש ולפרק את התפיסה של המערב המודרני לגבי “העצמי המנוכר וחסר גוף – כולל המיתוס המתמשך שבני אדם הם ‘נגד’ או ‘מעל’ הטבע – ומראה עצמי הוליסטי, החי ‘בתוך’ הטבע והגדול יותר. קוֹסמוֹס.
הצורה אינה יכולה להתקיים בלי ה”אין” או “הכלום”
עבור ווטס, המשימה ליישר קו עם הטבע והאני האמיתי שלנו, דורשת מודעות בסיסית ל”אין“. על ידי פחד מהריק והכלום, או מה”רקע הקוסמי“, ווטס חושב שאנחנו משחקים משחק שבור של “לבן-מול-שחור”, כאשר התמונה הגדולה יותר היא של “לבן-שחור”. הצורה אינה יכולה להתקיים בלי ה”אין”; החזית אינה ניתנת להפרדה מהרקע.
זהו שינוי המכוון לאגו המודרני, תיאור מחדש של חוכמת הפילוסופיה המזרחית עבור ההפרעות הפסיכולוגיות, הרוחניות, המדעיות והתרבותיות הספציפיות של המערב. מוות וחיים הם צדדים מנוגדים של אותו מטבע קוסמי, ווטס חוזר ומדגיש, שחרדה סביב המוות היא בחלקה תוצאה של ‘שכחה’ של התובנה ההיא. אַחְדוּת.
תובנות מתוך הספר: על הטאבו נגד הידיעה מי אתה (On the Taboo Against Knowing Who You Are):
העצמי בטבע
לרובנו יש את התחושה ש”אני עצמי” הוא מרכז נפרד של תחושה ופעולה, החי בתוך הגוף הפיזי ותוחם אותו – מרכז ש”מתעמת” עם עולם “חיצוני” של אנשים ודברים, יוצר קשר באמצעות חושים עם יקום זר ומוזר כאחד. דמויות (זהויות) יומיומיות מדברות אלינו, משקפות את האשליה הזו. “באתי לעולם הזה”. “עליך להתמודד עם המציאות”. “כיבוש הטבע”.
התוצאה הראשונה של האשליה הזו היא שהיחס שלנו לעולם “החוץ” שלנו הוא עוין במידה רבה. אנחנו לנצח “כובשים” את הטבע, החלל, ההרים, המדבריות, החיידקים והחרקים במקום ללמוד לשתף איתם פעולה בסדר הרמוני. הגישה העוינת של כיבוש הטבע, מתעלמת מהתלות ההדדית הבסיסית של כל הדברים והאירועים. שהעולם שמעבר לעורנו הוא למעשה שלוחה של הגוף שלנו – ואנחנו נגמור בהרס הסביבה שממנה אנו יוצאים ושכל חיינו תלויים בה.
אנחנו לא “באים” לעולם הזה; אנחנו יוצאים ממנו, כעלים מעץ. כפי שהאוקיינוס “גלים”, היקום “אנשים.” כל אינדיבידואל הוא ביטוי לממד הטבע, פעולה ייחודית של היקום הכולל.
הטאבו נגד להכיר את עצמך
החזק ביותר מכל הטאבו המוכרים הוא הטאבו, נגד הידיעה מי או מה אתה באמת, מאחורי מסכת האגו הנפרד, העצמאי והמבודד לכאורה שלך.
כשמסתכלים מבעד לאשליית האגו, אי אפשר לחשוב על עצמך כטוב יותר או עדיף על אחרים . בכל כיוון, יש רק אחד שמשחק בעצמו את אינספור משחקי המחבואים שלו. הציפורים אינן טובות יותר מהביצים שמהן יצאו. אכן, אפשר לומר שציפור היא דרכה של ביצה אחת להפוך לביצה אחרת. הביצה היא האגו, והציפור היא העצמי המשוחרר.
המשחק של השחור-והלבן
ההרגל הכללי של תשומת לב מודעת הוא, בדרכים שונות, להתעלם ממרווחים.
אנחנו לא משחקים את משחק השחור-לבן – המשחק האוניברסלי של למעלה/למטה, הפעלה/כיבוי, מוצק/מרחב, וכל אחד/הכל. במקום זאת, אנו משחקים את המשחק של שחור-מול-לבן או, בדרך כלל, לבן-מול-שחור. אבל המשחק ה”לבן חייב לנצח”, אז הוא כבר אינו משחק. זהו קרב – קרב רדוף על ידי תחושת תסכול כרוני, כי אנחנו עושים משהו מטורף, כמו לנסות לשמור על ההרים ולהיפטר מהעמקים.
הצורה העיקרית של המאבק הזה היא חיים מול מוות, מה שנקרא קרב הישרדות, שאמור להיות המשימה האמיתית והרצינית של כל היצורים החיים.
כך, במשך אלפי שנים, ההיסטוריה האנושית הייתה קונפליקט חסר תוחלת להפליא, פנורמה מבוימת להפליא של ניצחונות וטרגדיות המבוססת על הטאבו הנחרץ, נגד הודאה ששחור הולך עם לבן. שום דבר, אולי, מעולם לא הגיע לשום מקום עם כל כך הרבה מהומה מרתקת.
זה כמו קרב במה שפועל כל כך טוב שהקהל מוכן להאמין שזה קרב אמיתי. מאחורי ההבדלים המפורשים ביניהם מסתתרת האחדות הסמויה של מה שמכונה ה”עצמי”, האחד-בלי-השנייה, מה שיש, וכל מה שקיים ומסתיר את עצמו בצורתך שלך.
אם כן, יש את האחדות הבסיסית הזו בין העצמי לאחר, האינדיבידואל והיקום, איך המוח שלנו הפך כל כך צר שאנחנו לא יודעים זאת?
איך להיות מזויף אמיתי
החתול כבר הוצא מהשק. המידע הוא שאתה בתור “רק אני הקטן” ש”באת לעולם הזה” וחי באופן זמני תעתוע וזיוף בשקית עור זו שאתה נושא עמך כל חייך. העובדה היא, שבגלל ששום דבר או אפילו תכונה אחת של היקום הזה, לא ניתנים להפרדה מהשלם, אתה, או העצמי האמיתי היחיד, הוא השלם. הצעד הראשון הוא להבין, בצורה חיה ככל האפשר, כיצד המתיחה או האשליה מתחילה.
נראה כי מעט אנשים משתמשים במילה שתתאר את כל האורגניזם הפיזי שלהם. “יש לי גוף” נפוץ יותר מ”אני גוף”. אנחנו מדברים על הרגליים “שלי” כפי שאנו מדברים על הבגדים “שלי”, ונראה ש”אני” נשאר שלם גם אם הרגליים נקטעות.
אנחנו אומרים, “אני מדבר, אני הולך, אני חושב, ו(אפילו) אני נושם.” אבל אנחנו לא אומרים, “אני מעצב את העצמות שלי, אני מגדל את הציפורניים שלי ומזרים את הדם שלי”. נראה שאנו משתמשים ב”אני” למשהו בגוף אבל לא ממש בגוף, שכן נראה שהרבה ממה שקורה בגוף קורה ל”אני” באותו אופן כמו אירועים חיצוניים.
עם זאת, ה”אני” מתייחס בדרך כלל למרכז בגוף, אך עמים שונים מרגישים זאת במקומות שונים. עבור תרבויות מסוימות, הוא נמצא באזור מקלעת השמש. החסין הסיני, הלב-מוח או הנשמה, נמצא במרכז החזה. אבל רוב בני המערב מאתרים את האגו בראש, שממנו משתלשלים כל השאר. האגו נמצא אי שם מאחורי העיניים ובין האוזניים.
מעבר ל”חומה של בשר” זו מסתתר עולם זר
בכל מקום בו אנשים עשויים להרגיש שהאגו נמצא, ועד כמה שחלק גדול או קטן מהגוף הפיזי מזוהה איתו, כמעט כולם מסכימים ש”אני” איננו שום דבר מחוץ לעור שלי. העור נחשב תמיד כקיר, מחסום או גבול שמפריד את עצמו באופן סופי מהעולם. למרות העובדה שהוא מכוסה בנקבוביות הנושמות באוויר, וקצות העצבים מעבירים מידע. העור מודיע לנו באותה מידה שהוא מעלה ביצועים; הוא גשר לא פחות מאשר מחסום.
אף על פי כן, האמונה הנחרצת שלנו היא שמעבר ל”חומה של בשר” זו מסתתר עולם זר שעוסק בנו רק מעט, כך שנדרשת אנרגיה רבה כדי לפקד או למשוך את תשומת ליבו, או כדי לשנות את התנהגותו. זה היה שם לפני שנולדנו, וזה ימשיך אחרי שנמות. אנחנו חיים בו זמנית כשברים די לא חשובים, מנותקים ובודדים.
ה”אני” האמיתי היחיד הוא כל התהליך האינסופי. ההבנה הזו כבר נמצאת בנו במובן שהגוף שלנו יודע זאת, העצמות והעצבים ואברי החישה שלנו. אנחנו לא יודעים את זה רק במובן, שהקרן הדקה של תשומת הלב המודעת, לימדו להתעלם ממנה, ולמדו אותנו בצורה כל כך יסודית שאנחנו באמת זיופים אמיתיים”.
כאשר תחושת העצמי החדשה מתעוררת, היא מרגשת ומעט מטרידה בבת אחת. זה כמו הרגע שבו קיבלת לראשונה את הכישרון לשחות או לרכוב על אופניים. יש הרגשה שאתה לא עושה את זה בעצמך, אלא שזה איכשהו קורה מעצמו, ואתה תוהה אם תאבד את זה – כפי שאכן אתה יכול אם תנסה להחזיק בזה בכוח.
בניגוד מיידי לתחושה הישנה, אכן ישנה פסיביות מסוימת לתחושה, כאילו היית עלה שנושף ברוח עד שאתה מבין שאתה גם העלה וגם הרוח. העולם שמחוץ לעור שלך הוא בדיוק אתה כמו העולם שבפנים: הם נעים יחד ללא הפרדה, ובהתחלה אתה מרגיש קצת חסר שליטה כי העולם בחוץ הוא כל כך גדול יותר מהעולם שבפנים.
עם זאת אתה מגלה עד מהרה שאתה מסוגל להמשיך בפעילויות רגילות – לעבוד ולקבל החלטות כמו תמיד, אם כי איכשהו זה פחות מלחיץ. הגוף שלך הוא כבר לא גופה שהאגו צריך להחיות ולהיסחב איתה. יש תחושה של הקרקע שמחזיקה אותך, ושל גבעות מרימות אותך כשאתה מטפס עליהן. האוויר נכנס פנימה ויוצא מחוץ לריאות שלך, ובמקום להסתכל ולהקשיב, האור והקול מגיעים אלייך מעצמם.
עיניים רואות ואוזניים שומעות בזמן שהרוח נושבת ומים זורמים. כל החלל הופך למוח שלך. הזמן סוחף אותך כמו נהר, אבל לעולם אינו זורם מתוך ההווה: ככל שהוא מתקדם יותר, כך הוא נשאר יותר, וכבר לא צריך להילחם בו.
באך אומר זאת בצורה אלגנטית יותר, אך עם משמעות חיצונית קטנה באותה מידה: לאחר שראית זאת תוכל לחזור לעולם העניינים המעשיים ברוח חדשה. ראית שהיקום הוא בשורש אשליה קסומה ומשחק מופלא ושאין “אתה” נפרד כדי להוציא ממנו משהו כאילו החיים היו בנק שיש לשדוד.
ה”אתה” האמיתי היחיד הוא זה שבא והולך, מתבטא ונסוג לנצח בכל ישות מודעת וככל ישות מודעת. אתה לא שואל מה הערך, או מה התועלת, של התחושה הזו. מה תועלת היקום? מהו היישום המעשי של מיליון גלקסיות?
השמחה הקוסמולוגית
מלכתחילה, לעולם הזה יש זמן מסוג אחר. זה הזמן של הקצב הביולוגי, לא של השעון וכל מה שמתלווה לשעון. אין מה למהר.
…כאן עומק האור והמבנה מתפרצים ונמשכים לנצח. יש זמן לראות אותם, זמן שכל המורכבות של הוורידים והנימים יתפתחו בתודעה, זמן לראות למטה ולמטה לתוך הצבע הירוק, שהוא בכלל לא ירוק, אלא ספקטרום שלם של צבעים שמכליל את עצמו כירוק – סגול , זהב, הטורקיז מואר כשמש על פני האוקיינוס, הזוהר האינטנסיבי של האזמרגד.
אני לא ממש בטוח מה הכיוון שממנו מגיעים הצלילים. נראה שהמרחב החזותי מהדהד איתם כאילו היה תוף. הגבעות שמסביב רועמות בקול משאית, והרעש וצורת הצבע של הגבעות הופכים למחווה אחת ויחידה. אני מרגיש שהעולם נמצא על משהו בערך באותו אופן שבו תצלום צבעוני נמצא על סרט, עומד בבסיסו ומחבר בין כתמי הצבע, למרות שהסרט כאן הוא גשם צפוף של אנרגיה.
אני רואה שתמיד יש משהו לא כנה בניסיון להיות כנה, כאילו הייתי אומר בגלוי, “ההצהרה שאני אומר עכשיו היא שקר”.
“התודעה מביטה כלפי חוץ מן המרכז שאינה יכולה לראות”
נראה שיש משהו מזויף בכל ניסיון להגדיר אותי, למען האמת. הצרה היא, שאני לא יכול לראות את החלק האחורי, על אחת כמה וכמה את החלק הפנימי, של הראש שלי. אני לא יכול להיות כנה כי אני לא לגמרי יודע מה אני. התודעה מביטה כלפי חוץ מן המרכז שאינה יכולה לראות – וזהו שורש העניין.
אני מנסה להיכנס לעומק, לשקוע במחשבות, להרגיש אותן ולרדת מטה עד להתחלה האולטימטיבית שלהן. למה אני מתכוון כשאני אוהב את עצמי? בשורש, פשוט אין דרך להפריד את עצמי מהאחר, אהבה עצמית מאהבת הזולת. כל ידיעת העצמי היא ידיעת הזולת, וכל ידיעת הזולת היא ידיעת העצמי.
ה”עצמי” שאני מתחיל לזהות, ששכחתי אותו, אבל בעצם הוא זה שיודע טוב יותר מכל דבר אחר, הולך הרבה אחורנית לתקופת הילדות שלי, לתקופה שבה מבוגרים בלבלו אותי, וניסו להגיד לי שאני מישהו אחר; וכך קרה, מכיוון שהם היו גדולים וחזקים יותר, הם יכלו להפחיד אותי עם הפחדים הדמיוניים שלהם, לבלבל ולהתחמק ממני במשחק המסובך, שעדיין לא למדתי.
טבע, גבר ואישה
ווטס תמיד היה מעוניין לחקור את הרעיון הבסיסי של הדואליות והשפעתה על המוח. הוא כינה אותה “שני הקטבים הגדולים של המחשבה האנושית, הרוח והטבע.” בהסתמך על הידע הרב שלו בטאואיזם, אלן ווטס מדמיין נקודת מבט חדשה על הקשר בין האדם ליקום. בהקדמה, ווטס מציין שהוא “חושב בקול רם” בספרו. זהו אלן ווטס במיטבו כשהוא חופר לעומק ושוזר בלי לנטוש את החלקים הכי סקרנים בטבע שלנו.
“… בעיית היחס של הגבר לטבע מעלה את בעיית היחס של הגבר לאישה – עניין, שהחברים בעלי הדעת הרוחנית של התרבות שלנו, היו עצבניים לגביו.”
אל תחשוב יותר מידי
