המקום, אותו המקום והתקופה הזוהרת בה התחלנו לצייר, למה התחלנו לעשות את זה? ומכאן המשכנו לכתוב, אבל לפני כן, הוצאנו את הפייפ והתחלנו לשיר ולנגן סביב המדורה, והדחף לצייר נולד מהחיבור לטבע, ששלח מסרים לתודעה האנושית דרך צמחים ששימשו ככלים להרחבת התודעה. התחלנו לשאול שאלות, לתהות ולחשוב בעצמינו. להתחבר אחד לשני ללא תנאי מקדים.

רק לזמן מה.. להוציא את עצמנו מהמסגרת הנוקשה והמצומצמת של המצב התודעתי הכפוי – של פתרון בעיות ועירנות יתר – שגרת פאניקה – מה שנקרא “לסגור את החודש”. כולנו צריכים להמצא בו, כדי להתקבל כחלק אשר תואם לצרכי החברה והנורמות שלה. כמו בתקופת הציידים-לקטים בעולם הקדום (זאת המערה שלי! לך מפה. זולו חי פה, אגב, גם זה שלי), זהו מצב שתואם את החיים האורבניים של היום, התחרות והמרדף אחר האושר בערים הגדולות כיום.

אבל זה לא המצב התודעתי היחיד העומד לרשות בני האדם. ואולי זו אחת הטעויות הגדולות שאנחנו עושים בתרבות שלנו וזו טעות לא נעשתה בחברות קדומות.

חוסר שביעות הרצון והקושי בשגרה, בא לידי ביטוי בסטטיסטיקות האלו, והזינוק בגרף:

האם הגרף הזה מראה לנו את התוצאה של מערכת החינוך העולמית?, הפארקים שנבנו (אם בכלל) למען הפנאי לא עזרו בסוף למצב הרוח? הדברים האלו לא ממש עוזרים כנראה לדיכאון. אין זמן ללכת למקומות האלה וגם כי הסיפוק מדברים פשוטים כבר נשחק. וגם כשהקניונים פתוחים, העובדות מראות שזה לא מה שבאמת שמרים את רוחו של האדם.

בתרבויות עתיקות אלו הקדישו זמן ותשומת לב למצב התודעתי שלהם, הם הפעילו שיקול דעת כיצד עליהם לנהל את חייהם והדורות הבאים שלהם, בהרמוניה עם הסביבה הטבעית שתומכת בהם, וממנה הם באו.

השתקפות של מצבים מנטאליים (תודעתיים) פנימיים שמשליכים כלפי חוץ לתוך העולם הפיזי

רבים מאיתנו מתרוצצים במרחב הקיום המנטאלי-הפרטי-המנותק שיצרנו לעצמינו, רק מגיבים לאובייקטים שעוברים בשדה הראיה, מגיבים לצלילים, חוזרים על אותן הפעולות – לא מעבר לזה – במובן ההתנהגותי – כמו מצב הישרדות תמידי – כלומר, שרוב הזמן אנחנו מפעילים את החלק הכי פרימיטיבי במוח שלנו (שימוש באינסטינקטים חייתיים בלבד).

אותו החלק במוח שאחראי על צייד, עירנות-פחד-הישרדות. אנחנו נתקענו במצב הנפשי-הרוחני הזה, באופן קולקטיבי, מה שהשליך על העולם הפיזי והביא את הסכנות והמלחמות. שגרה כזו שלא מבדילה אותנו מהטורפים עצמם.

אני חושב שהחלומות שאנחנו חולמים בלילה, המראות התלת מימדיים האלו, בהם מתרחשים כל מיני מקרים שקשה לתאר במילים, לאחר שאנחנו “מתעוררים” או “נוחתים” בחזרה למטה – לעולם החומרי שבו הגוף כבר מתחיל לדרוש מזון, מים ומה לא – התלות במשהו אלו החיים. השאיפה היא להשיל את כל הדברים האלו. ואותן הזיות טבעיות שכולנו חייבים לעבור בכל לילה – בעצם כמעט חצי מחיינו אנחנו מסתכלים אל מה שמאחורי העיניים שלנו, וההזיות או החזיונות הן אלו ששומרות על שפיותינו. כמה שזה נשמע הזוי – ההזוי הוא ממה שאנחנו עשויים ממנו.

המקום והזמן בו התחלנו לצייר, לכתוב והוצאנו את הפייפ והתחלנו לשיר ולנגן סביב המדורה

הפרק הזה בהיסטוריה האנושית של הצייד והטורפים הסתיים כבר מזמן, אנחנו כבר נמצאים במקום מוגן, המקום בו התחלנו לכתוב והוצאנו את הפייפ והתחלנו לשיר ולנגן סביב המדורה – זאת הייתה הנקודה, הניצוץ האנושי שבא לידי ביטוי בסביבה מלאה סכנות וטורפים – כאן קרה משהו – תפנית, נגיעה במשהו אחר ומוזר שהיה בתוכינו ויצא מאיתנו “כשהסכנה נעלמה”. במאות השנים האחרונות (בסך הכל תקופה קצרה בהיסטוריה האנושית) מישהו דאג, אבל דאג מכל הלב (ואנחנו שיתפנו פעולה דורות אחורה) להשאיר אותנו במצב שבו נרגיש שיש סכנה, נמהר, נדאג. אין לך זמן לחשוב. אתה במירוץ אחר ההישרדות – מישהו לקח לך את הזמן, מישהו חשב בשבילך – רק תעשה.

בגלל זה אנחנו רוצים לשאול שאלות, לתהות ולחשוב בעצמך, במקום אך ורק לציית ולהקשיב באופן עיוור

לא התבגרנו כאנושות כאשר עודדנו תחרות במקום להתאחד, כשרצינו להיות יותר טובים מהאחר – במקום לעזור לו ולהראות לו שהוא לא פחות טוב, הפרדנו ופירקנו. וחזרנו אחורה לשדה שהתמלא טורפים, אבל, הפעם אלו האחים, החברים, בני האדם, המשפחה שלנו. נשארנו בגן חובה. “האוטו שלי טוב יותר” “התוש שלי יקר יותר” “ההורים שלי נתנו לי 100 שקל ליום הולדת… אז מה? אני קיבלתי 150 שקל ואופניים” לאן מובילים כל הדברים האלו?.

פשוט לקבל חבילת של רעיונות שלמים על איך צריך לחיות ואיך הכל בנוי בעולם; האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לעשות כבני אדם?

אני חושב שרעיונות דתיים גרמו לכל כך הרבה פילוג, כל כך הרבה כאוס, כל כך הרבה שנאה, כל כך הרבה פחד, כל כך הרבה חשדנות בעולם כיום. האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לעשות כבני אדם? פשוט לקבל חבילת רעיונות, שבהם האמינו אבותינו ולקבלם בשלמותם, ללא מחשבה עצמית? כעובדה מוחלטת, ואנו רואים בה כעובדה סמכותית שכזו, שבמקרים מסוימים אנו מוכנים להיות מאוד לא נעימים לאנשים המחזיקים בדעות שונות. אולי אפילו לרצוח אותם חס וחלילה. זה קורה היום בכל העולם, אתם רואים את זה, אנחנו חיים את זה יום יום.

שחקנים, ליצנים, מחברים, הומוריסטים, ציירים, פעלולנים, מעצבים, אקרובטיקה, פירסינג, טראנס, רוקנרול… הבנתם את הכיוון… זה נקרא להיות בנאדם

אחר כך, נכנס הממצא הארכיאולוגי שממחיש את העובדה שהמוח האנושי נהיה קטן יותר באלפי השנים האחרונות. ומנסים להבין מדוע המוח האנושי איבד מגודלו נתח לא מבוטל – במימדים של כדור טניס בערך. אין לי ספק שזה קרה כי הפסקנו להפעיל את האיזורים הבאמת חשובים במוח, בדיוק אלו שמבדילים אותנו מבעלי החיים: אומנות מכל הסוגים, ציירים, מלחינים, מעסים, מעצבים, רקדנים, מתכנתים, מסרטטים, אדריכלים, זמרים, שחקנים, ליצנים, מחברים, פעלולנים, מרצים, אקרובטיקה, פירסינג, טראנס, רוקנרול… הבנתם את הכיוון… זה נקרא להיות בנאדם וזו היא הדרך להרים את הטבע למעלה ולחגוג את החיים.

המדורה, הלילה וקצב התופים גורמים לשינוי מצב התודעה “משתמש בצנע, בכאב בכדי להניע מצב שונה של מודעות.”

הישיבה סביב המדורה עמוק לתוך הלילה, האווירה הזו שמלווה אותך עם ריח הגחלים, והסיפורים של החברים לתוך השעות הקטנות של הלילה. ומכאן נולדת תחושת התעלות ומשמעות עמוקה לחיים. אין מילה לתחושות האלו. כי אנחנו לא מפתחים את השפה לכיוונים של תחושות והרגשות רוחניים, השפה הפכה לשדה קרב כשצד אחד לא מודע בכלל שיש מלחמה. המלחמה על התודעה שלי ושלך.

הפילוסופיה והאלכימיה נכנסו לסדר היום, אנחנו כבר לא במצב הקודם, הנה, עלינו שלב. ואז, לאט אבל בטוח – החלה הנפילה אל עבר החומריות. רבים מאיתנו לא שואלים שאלות פונדמנטליות כמו: מהי מהות החיים שלנו כאן בזמן הקצר יחסית שיש לנו כאן?, מהו החזון שלנו כלפי עתיד הנכדים והאנושות כולה?

חשיבה שבה אנחנו רואים את עצמינו מהצד (כלומר מפרספקטיבה אובייקטיבית – מפשילים שכבות של דיעות קדומות והשפעות חיצוניות אחרות)

חשיבה מורחבת – חשיבה שבה אנחנו רואים את עצמינו מהצד (כלומר מפרספקטיבה אובייקטיבית – מפשילים את כל הדיעות הקדומות והאידאולוגיות שמשפיעות על ההחלטות והיחסים), מנתחים את הסיטואציה, שוקלים, לוקחים בחשבון את מצבו ורגשותיו של האדם מולו אנחנו עומדים. אם נעשה ככה היחסים בין בני האדם ילכו לכיוון של שיתוף פעולה, עזרה הדדית, אהבת חינם, מתוך רצון אותנטי לעזור ממש “סתם כך” ללא תנאי וללא טובה אישית, בדרך של צניעות, ענווה, כבוד הדדי והומור. ומכאן נתחיל את השיחה.

אחת הבעיות שיש לנו היא חוסר היכולת שלנו להתחבר אחד לשני ללא תנאי מקדים

בעולמינו המודרני, התרבות שיצרנו כאן גורמת לאנשים להסתתר מאחורי אמונות ואידאולוגיות, כלומר, כבר לא נשאר בנאדם – מדובר באידאולוגיה מהלכת. הוא חי רצונותיו של מישהו “חשוב” כביכול שחי פעם, הייתה לו גלימה זוהרת, הוא חשב ככה וככה ומת בצורה מיוחדת וכו’… ושטויות מן הסוג הזה.

האנשים האלו שמכרו את חייהם למען משהו לא נחוץ וחסר תוחלת, יגנו על הרעיון שמפחית מערכם – כל חייהם, במחיר של פירוק משפחות, וויכוחים, סכסוכים ואפילו רצח. הם יקדישו את חייהם לאידאולוגיה – כי כך מחנכים.

כאשר אנשים מצביעים על הבעיות שיש לנו במדינה ובמדינות אחרות, היא חוסר היכולת שלנו להתחבר אחד לשני, כן, או להכיר בכך שכולנו חולקים את המרחב והזמן הזה ביחד. ובמקום זאת, אנו רוצים לשמור על הרעיונות הדתיים או האידיאולוגיים שלנו בקנאות כאילו שמדובר באופציה היחידה לצאת לדרך… איזו דרך? אחרי שכל הפלנטה תאמין באידאולוגיה שלך, מה תעשה אחר כך?

חברות ואהבה. אתם מבינים: זה מה שתומך ומחזיק אותנו, זה מה שחשוב. ולא לאכוף את הרעיונות שלך או לדחוף אידאולוגיות לפניהם של אנשים אחרים ולאלץ אותם להתנהג כמו שאתה התנהגת. במקום זאת – לאהוב.

אנחנו כל כך עסוקים בלשמור ולהגן ממש בקנאות על הדיעות הקדומות שלנו, הרעיונות הדתיים או האידיאולוגיים שלנו – ומאמינים שזו הדרך היחידה – לחיות נכון – אחרת נתפרק כמו מכשיר שהתקלקל.

אם רק לרגע…

אדם שחווה אפילו 10 שניות של מצב כזה שבו הוא מופרד מהמידע שהותמע במוחו, לרוב, ללא ששם לב לכך במשך כל חייו. שכבות על גבי שכבות של אינטרסים זרים וטעויות של מישהו בעבר, שאתה צריך לתקן עכשיו כל חייך. אז ברגע שהאדם מופרד אפילו למספר שניות מהמשקל העצום הזה ומשיל אותו לחלוטין – הוא כבר לעולם לא יחזור אחורה. כי כוחה של הנשמה חזק יותר מהשכל שלנו (הם קשורים אחד בשנייה) ומחכה לנו הרפתקה מופלאה להכיר את עצמינו באמת ולבנות את עצמינו ברמה הפיזית והרוחנית – האתגר הוא לפרק את ההפרדה שבין הפיזי והרוחני. המחשבה והמעשה. הכן והלא. נסו לדמיין מימד שבו אתה גם כן וגם לא, אתה גם שם וגם לא שם…

אתם יודעים? החלקיקים אשר מהם אנחנו עשויים – מתנהגים באופן שלא תואם את מה שאנחנו רואים בעיניים

כשמדענים השקיפו על האלקטרונים (אלו החלקיקים הזעירים ביותר מהם אנחנו עשויים, הם הבסיס, כלומר, הדי אן איי שלנו בנוי מהם, ושאר החי והדומם), המדענים הודהמו וצפו במו עיניהם במשהו שלא אמור להיות ולא יכול לקרות, הבינו שיש ניגוד ו”בעיה”, למה בעיה? כי לא הכל פשוט, מוסבר ומשעמם – הנה יש קסם ואנחנו עשויים ממנו. הם לא הצליחו להתבייט על האלקטרון, הוא כל הזמן שינה מקום, נעלם, הופיע במקומות שונים וכן הלאה. האפשרות להתבייט עליו – נעלמה והסתבר שלעצם פעולת ההסתכלות, המבט – יש השפעה על התנהגותם של החלקיקים הקטנים ביותר שמאיתם הכל בנוי, ובכך, כשאתם מביטים, הכל נופל במקומו, כשאתם לא מביטים, אין שם כלום.

המציאות מגיבה למבט שלכם, החלקיקים מקבלים צורה באלפית השנייה כשאתם מסתכלים – אלו הגילויים בפיזיקה הקוואנטית.

ולמה זה חשוב?

כי זה מראה לנו שגם אם נראה לנו שהכל דואלי, הכל שקוף ומובן מראש, כולנו מחולקים, אני כאן ואתה כאן. כן זה כן ולא זה לא. אז… נראה לי שהתפקיד שלנו הוא לפרק את הדואליות הזו שגורמת להפרדה ולאגו. ולגרום למציאות לקרוס למקום כזה, שיש רק כן. רק אור. רק אהבה. רק אחד. מעצבים ומציירים את המציאות שלנו, את הדרך יפלסו האמנים, בעלי החזיונות, האנטיליגנטים, הפריקים, הדור הצעיר שכבר מתחיל להתעורר. זה לא יקרה בוועדה של האו”ם, התשובה לא נמצאת בפרלמנט.

פעם… היינו כאן כבר. עברנו את זה.