הקשר בין האדם, לבין חיפושיו אחר סמים בטבע, הוא שייך לעבר הרחוק, שמסתמך על עדויות רבות, ממקורות שונים: מסמכים כתובים, אנדרטאות שמורות, ואפילו תרופות מקוריות מהצומח.
המודעות לשימוש בצמחי מרפא היא תוצאה של שנים רבות של מאבקים נגד מחלות. כתוצאתם למד האדם לרדוף אחר תרופות בקליפות, זרעים, גופי פרי ושאר חלקי הצמחים. המדע העכשווי הכיר בפעולתם החיונית, והוא כלל בטיפול התרופתי המודרני מגוון תרופות ממקור צמחי, המוכרות על ידי תרבויות עתיקות ושהיו בשימוש לאורך אלפי השנים.
העדויות והכתבים העתיקים
הידע בפיתוח רעיונות הקשורים לשימוש בצמחי מרפא, כמו גם התפתחות המודעות. הגבירו את יכולתם של רוקחים ורופאים להגיב לאתגרים, שהופיעו עם יכולת הפצת השירותים המקצועיים להקלת חייו של האדם.
“העדות הכתובה העתיקה ביותר לשימוש בצמחי מרפא, להכנת תרופות, נמצאה על לוח חימר שומרי מנאגפור, בן כ- 5,000 שנה. הוא כלל 12 מתכונים להכנת תרופות המתייחסים ליותר מ-250 צמחים שונים, חלקם אלקלואידים כמו פרג, חינה ומנדרקה.”
הספר הסיני על שורשים ועשבים “Pen T’Sao“, שנכתב על ידי הקיסר שן נונג בסביבות 2,500 לפני הספירה, נוגע ב-365 תרופות (חלקים מיובשים של צמחי מרפא), שרבות מהן נמצאות בשימוש גם בימינו כגון: Rhei rhisoma, camphor, Theae folium, Podophyllum , Great yellow gentian, ג’ינסנג, עשב ג’ימסון, קליפת קינמון ואפדרה.
בעוד שהעמים העתיקים השתמשו בצמחי מרפא בעיקר כצורות פרמצבטיות פשוטות – חליטות, מרתחים ואידוי. בימי הביניים ובמיוחד בין המאות ה-16 וה-18, הביקוש לתרופות מורכבות גדל. והתרופות המורכבות כללו צמחי מרפא ששולבו יחד עם תרופות ממקור מן החי והצומח.
נקודת המפנה ביחס לצמחי המרפא
בתחילת המאה ה-19 הייתה נקודת מפנה בידע ובשימוש בצמחי מרפא. הגילוי, הביסוס והבידוד של האלקלואידים מהפרג (1806), ipecacuanha (1817), strychnos (1817), quinine (1820), רימון (1878) וצמחים אחרים, ואז הבידוד של גליקוזידים, סימן את תחילת מדעי הרוֹקְחוּת. עם שדרוג השיטות הכימיות, התגלו גם חומרים פעילים נוספים מצמחי מרפא כמו טאנינים, saponosides, שמנים אתרים, ויטמינים, הורמונים וכו’.
במהלך ימי הביניים החל חקר הצמחים להתבסס על תצפיות וניסוי. במאה ה-16 וה-17 התעורר מחדש העניין בבוטניקה באירופה והתפשט לאמריקה בדרך של כיבוש אירופה וקולוניזציה. פילוסופים החלו לפעול כהרבליסטים ופרופסורים אקדמיים חקרו צמחים בעומק רב. ההרבליסטים החלו לחקור את השימוש בצמחים הן למטרות רפואיות והן לשימושים חקלאיים.
ההתעניינות המתמשכת והתמידית של האנשים בצמחי מרפא
בוטנאים בימי הביניים היו ידועים כהרבליסטים; הם אספו, גידלו, ייבשו, אחסנו ושרטטו צמחים. רבים הפכו למומחים בזיהוי ותיאור צמחים. על פי המורפולוגיה ובתי הגידול שלהם, כמו גם התועלת שלהם. ספרים אלה, שנקראו “הרבליזם”, כללו רישומים וציורים יפים של צמחים וכן את השימושים בהם.
מאז ומתמיד אנשים ניסו למצוא תרופות לשיכוך כאבים ולריפוי מחלות שונות. בכל תקופה, בכל מאה רצופה מהתפתחות האנושות והתרבויות המתקדמות. זוהו, צוינו והועברו סגולות המרפא של צמחי מרפא מסוימים, והועברו לדורות העוקבים. הידע של תרבות אחת הועברה לאחרת, ששדרגה את האפשרויות הישנות, וגילתה חדשות, עד ימינו. ההתעניינות המתמשכת והתמידית של האנשים בצמחי מרפא, הביאה את הטכנולוגיה המודרנית והמתוחכמת של ימינו, לאופן העיבוד והשימוש שלנו בצמחי מרפא.