תמיד הורגלו שהאשמה נופלת עלינו אם אנחנו לא מתאימים באיזושהי דרך לתרבות בה אנו חיים. אתה צריך לעשות את הדרך שכולם עשו ולהיות מה שאתה צריך להיות. לא מה שאתה רוצה להיות. הרבה צער מביאה גישה שכזו. וזו הנפילה בין הכיסאות שמותירה אותנו מאחור.
תמיד יהיה את האחד ההוא שנותר ללא כיסא – במשחק הכיסאות שרובינו שיחקנו בגן חובה. מה מטרת המשחק הזה בגיל כ”כ צעיר להראות לילד שתחרות היא חשובה יותר מאשר להישאר ללא מקום. הילד שנשאר ללא כיסא הוא נבוך וכמה שזה נשמע ילדותי זה משליח על החברה בהרבה מובנים. ואנחנו חיים את זה וזו הנורמה.
לא היינו חייבים להישאר ללא כיסא, אפשר שיהיה לכולם. ובכל זאת אנחנו בוחרים להכניס את עצמינו לתוך התחרות והביצה התרבותית. באיזשהו אופן זה נכפה עלינו, כמו שלילד אסור לסרב לשחק במשחק הזה. למה? כי כולם משחקים. אז חבל שכולם משחקים, עדיף לנטוש את הכיתה וללכת ליער.
זה מה שאני הייתי רוצה לעשות כשהייתי ילד. אני לא יודע אם זה רע או טוב אבל זה מה שהיה. כולנו שונים אבל כולנו לא מספיק מתאימים באיזשהו אופן למערכת הזו. אנחנו סוג של נלחמים כל יום. להישאר עם ראש מורם כדי לא להיות פחות ממישהו. לחייך כדי להיראות שאנחנו בסדר. לעבוד קשה כדי להשיג את מה שלא נספיק להשיג כל חיינו. נלחמים ונלחמים, בשביל זה נולדנו?.
למעשה אנחנו נלחמים על חיינו, במקום פשוט לחיות. ככה זה לחיות בתרבות שמבוססת על אידיאולוגיה ואגואיזם. ובקלפי – אנחנו לא בוחרים תרבות, אנחנו בוחרים מישהו שכביכול ישנה משהו. רק לא את התרבות והשגרה.
המערכת המבוססת על ספרות בינאריות בלעה אותנו, אנחנו אנשים עם נשמה רשומים במחשב, ספרו את כולנו כמו איזה שפן ניסיון בתוך כלוב וקיבלנו מספר. כדי שיהיה יותר קל לשלוט. לא לעזור. או לפחות לא להפריע. מחירי הדירות בשחקים ואנשים צעירים, הורים טריים לא מסוגלים לממן לעצמם בית. בסך הכל ארבעה קירות.
תראו, אכזריות היא חלק מהמשחק. כדי שיהיו אנשים עשירים צריכים להיות אנשים עניים, כך המערכת בנויה. כמו משחק הכיסאות, תמיד יהיה את ההוא שנפל ונשאר ללא בית. לעומת זאת מישהו אחר יש לו 3 בתים שהוא לא צריך.
ואותו אדם מאושר – הוא לא אשם, הוא פשוט שיחק במשחק ולא נפל בין הכיסאות.